אירוע מוחי כתאונת עבודה 

יחזקאל כרמלי בן החמישים וחמש עבד בבית קפה. עיקר עבודתו של כרמלי התרכזה במטבח. בית הקפה היה בבעלותו מאז היותו בן עשרים ושלוש.

באחד הימים פקדה את בית הקפה חבורה של תשעה אנשים. התשעה נכנסו לויכוחים קולניים וקללות עם המלצר שניגש אליהם. אחד מהם התפרץ למטבח. כרמלי ביקש ממנו לפנות את המקום. או אז החלה החבורה לחבוט בשולחנות וסירבה לשלם.

כרמלי התרגז וצעק. לפתע החל לחוש בכאבי ראש ובסחרחורת. נעשה לו חושך בעיניים. הוא התקשה בתנועה ובדיבור ופנה מייד לבית החולים.

הרופאים בבית החולים קבעו כי כרמלי לקה באירוע מוחי.

כרמלי הגיש תביעה למוסד לביטוח הלאומי להכיר באירוע המוחי כתאונת עבודה.

נקדים ונבהיר כי פגיעות מאירוע מוחי, כמו גם מהתקף לב, עשויות להיות מוכרות כפגיעות בעבודה.

כדי לזכות בהכרה שכזו, על העובד להוכיח "אירוע חריג". תקרית בעבודה, שקדמה לאירוע המוחי.

אולם אם לעובד גורמי סיכון, כמו גיל מתקדם, עישון, השמנת יתר וכיוצא באלה, עשוי בית הדין לעבודה להיתפס להם ולקבוע כי השפעת העבודה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמי הסיכון. קביעה כזו מוציאה את המוסד פטור.

במקרים שכאלה, בית הדין נוהג למנות "יועץ רפואי" מתוך מאגר של רופאים. העצוב הוא, ועל כך התרענו כבר בעבר, שלרופאים השפעה מכרעת על השופטים.

במקרה של כרמלי מינה בית הדין את ד"ר אברהם רפופורט ליועץ רפואי.

ד"ר רפופורט איתר אצל כרמלי גורמי סיכון: עישון כבד ורמה גבוהה של שומנים בדם עם עליות ומורדות. עד כאן טוב ויפה. אי אפשר להתווכח עם ממצאים. השאלה המכרעת היא כמובן, אם שני גורמי סיכון אלה בלבד גרמו לאירוע המוחי, או שמא גרם לכך האירוע החריג בעבודה ואולי שלושת הגורמים יחד. מניסיוננו בין כותלי בתי המשפט ובתי החולים, הרופאים יודעים (אולי) לרפא. אולם אין ביכולתם לקבוע מה באמת גרם למחלה מסוימת. זאת רק אלוהים (בעולם האמונה) יודע. ובעולם המשפט - זה בדיוק תפקידו של השופט.

אלא שד"ר רפופורט ראה אחרת את תפקידו. הוא קבע נחרצות כי לתקרית עם הלקוחות האלימים הייתה השפעה מזערית בלבד על העיתוי בו התרחש האירוע המוחי.

שופטי בית הדין הארצי לעבודה נחלקו בדעותיהם.

השופט יגאל פליטמן ראה בד"ר רפופורט אורים ותומים. בבחינת ראה וקדש. לגישתו, רק יועץ רפואי יכול להעריך את מידת השפעת האירוע החריג בעבודה על הליכים פיסיולוגיים פנימיים בגופו של הנפגע.

השופט עמירם רבינוביץ לעומתו, לא הסכים לבטל את דעתו מפני זו של היועץ הרפואי.

שני התנאים הנדרשים לצורך ההכרה באירוע כתאונת עבודה התקיימו במקרה זה, מסביר השופט רבינוביץ. הוכח שלכרמלי אירע אירוע חריג. הוכח גם שתוך כדי האירוע החריג לקה כרמלי באירוע מוחי. קיימת כאן סמיכות הזמנים העשויה להוביל את המשפטן למסקנה שיש להכיר באירוע המוחי כתאונת עבודה.

אכן, דעתו של איש רפואה לגבי הגורמים להופעת תופעה רפואית היא ודאי רבת משקל, מודה השופט. אולם בסופו של דבר, הקביעה היא שיפוטית. זכאותו של הנפגע להכרה כנפגע עבודה, אינה תלויה אך ורק בקשר סיבתי רפואי כפי שנבחן במשקפיו של הרופא.

כדי להמחיש את גישתו, מביא השופט רבינוביץ את הסברו הציורי של השופט ברנשטיין, זקן השופטים בבית המשפט באריזונה: "ניקח אדם בן חמישים שכל חייו הלך על פי תהום. הוא הלך סמוך לשוליים אך שמר על צעדיו. בא אדם הדוחף אותו דחיפה קלה, אך דחיפה שיש בה כדי להוציאו משיווי המשקל ולהפילו לתהום. ייתכן שהדחיפה לא הייתה מספיק חזקה כדי לגרום לכך שאדם אחר יאבד את שיווי משקלו. סיבתיות רפואית הייתה מודדת את כוח הדחיפה וקובעת שהסיבה העיקרית לנפילה הייתה בכך שאותו אדם היה קרוב מדי לפי התהום. לסיבתיות משפטית מספיק להראות שלולא הדחיפה יכול היה אותו אדם להמשיך וללכת לפחות צעד אחד נוסף".

שופט אינו חייב לאמץ את חוות הדעת של הרופא, מוסיף השופט רבינוביץ. קביעה של רופא בעניין סיבתיות רפואית מביעה את ה"אני מאמין" של הרופא ואינה נועדה לחרוץ את הדין בסוגיה שיש להכריע בה לפי סיבתיות משפטית.

אכן היו לכרמלי גורמי סיכון של שומנים ועישון, אולם גם אם נלך לגישת היועץ הרפואי, הבהיר השופט, ונראה בגורמי סיכון אלה כרקע בריאותי להופעת האוטם המוחי, עדיין אין זה שולל את הקביעה כי הויכוח בעבודה היווה את הטריגר להופעת אותו אוטם מוחי באותה העת בה הופיע.

לאור סמיכות הזמנים, לא ניתן לומר שהשפעת העבודה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמי הסיכון, הסיק השופט. קביעה זו הינה קביעה של משפטן, הדגיש.

כל השופטים האחרים בהרכב הצטרפו לפסק דינו של השופט יגאל פלטמן וקידשו אף הם את חוות דעתו של ד"ר רפופורט וחבל.

ד"ר רפופורט בקביעותיו הנחרצות מדגים את הבדיחה העצובה על ההבדל בין רופא לאלוהים. האלוהים לא חושב את עצמו לרופא. הרופא חושב שהוא אלוהים.

מסמך 529